עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
רגשות  (10)
בית ספר  (6)
חיים  (5)
טיול  (3)
אזעקות  (2)
ביטחון  (2)
חברים  (2)
חלומות  (2)
ישראל  (2)
כתיבה  (2)
החיים  (1)
חברות  (1)
לחץ  (1)
מחשבות  (1)
משפחה  (1)
ספרים  (1)
סתם  (1)
ארכיון
השירים האהובים עלי
הכל לא בסדר
22/05/2019 18:21
MadGirl
חלומות, רגשות, חיים, משפחה
פקחתי עיניים. הראש עדיין מעורפל והמחשבות משתדלות להסתדר כדי להקל על התשישות הגוברת בכל שנייה.
אור השמש החודר מבעד לחלון מסנוור ולא מותיר ברירה אלא לקום. בכל זאת, אני בוחרת להישאר עוד קצת במיטה.
אני מנסה להיזכר איזה יום היום ומה המטלות שלי להיום.
לאחר שכיבה ממושכת על המיטה ללא מטרה מסוימת, אני מזדקפת ופתאום אני נעשית ממוקדת. אני חשה בלחיי היבשות ובפי הדביק אך לא מסוגלת להיזכר מה הסיבה.
אימי נכנסת, מתיישבת על ידי ושואלת שאלה אחת פשוטה במבט יודע כל: "את מרגישה בסדר?"
מצחיק שרציתי לענות לה שעד שלא שאלה אם הכל בסדר כמעט שכחתי שהכל לא בסדר.
2 תגובות
הטיול
05/05/2019 20:47
MadGirl
טיול, בית ספר, רגשות, חברים
אוקיי אני יודעת שכבר די חפרתי היום אבל אני חושבת שמגיע לכם הסבר על הפוסט העמום שכתבתי לגבי הטיול. תחזיקו לי אצבעות שאזעקה לא תיקטע אותי באמצע. הטיול כבר נראה פרט שולי, תפל, חסר משמעות לעומת המצב הקיים.
הנסיעה הייתה מעט מייגעת. מצד אחד, לשמחתי הצלחתי לקרוא ספר בלי לחוש בחילה או רצון להקיא אבל מהצד השני זהו לא היה התכנון המקורי שלי. חשבתי שאקשיב למוזיקה, אבל נחשו מה? מסתבר ששכחתי להוריד את השירים כך שלא יכולתי להקשיב להם בלי אינטרנט.
כשהגענו יצאנו למסלול, היה מאוד יפה ולפי דעתי, ההליכה לא הייתה מאתגרת. כשחזרנו הביאו לנו זמן להקים אוהלים ולהתמקם באזור לפני שעת הארוחה. הייתי לבד באוהל. אחרי הארוחה, עשינו קומזיץ. לפי דעתי זו הייתה פעילות מאוד נחמדה אם נתעלם מההערות שבהן הילדים התחננו כבר לצלות את המרשמלו ולאכול בשקט באוהלים. התבקשנו לכתוב על דף אחת מהמגרעות שלנו ואז אחרי שנספר עליה לכולם, נשליך את פיסת הנייר לאש.
לפני שהתחלנו בסבב לאוזני הגיעה אמירה מפי הילדה שאני לא כל כך מסתדרת איתה(בלשון המעטה). היא אמרה: "איזו תכונה אני אכתוב? לא עולה בראשי שום דבר, מה אני אעשה? אני אוהבת את עצמי" חחחחחח. השתדלתי לשמור על פי. כמעט התפתיתי להציע לה את עזרתי. אם היא באמת הייתה אוהבת את עצמה היא הייתה מכירה במעלותיה ובמגרעותיה, אז כנראה שהיא לא כל כך שלמה עם עצמה. אמממ יכולתי להציע לה חוסר מודעות עצמית. זה יכול לסביר את מצבה העגום. אני שרבטתי על דפי בכתב עקום בשל החושך את המילה "בלגניסטית". זהו בהחלט הרגל שכדאי להיפטר ממנו.
לאחר מכן, כולם התפזרו ושוטטו באיזור הלינה עד לשעת השינה. הלילה היה קשה. הקולות הרועמים של הצחוקים העזים חדרו דרך אוהלי. ניסיתי לא להאשים הרי אחרי הכל אם גם אני הייתי מוקפת בחברה קרוב לוודאי שהייתי מדברת ומנסה להפיק את המיטב מהלילה.
ביום השני המסלול היה גדוש בעליות לעומת היום הראשון ובכל מקרה, נהניתי לא פחות. לקראת הנסיעה בחזרה המדריכים שלנו (משצים) רצו לשמוע את דעתנו לגבי הטיול. אני הייתי אחרונה בסיבוב. החלטתי להתייחס גם למדריכים עצמם ולאופן התנהלותם מכיוון שאף אחד לא חשב להודות להם. אמרתי שנהנתי מהמסלולים והם היו אחלה של מדריכים. סך הכל היה כיף, בהחלט חוויה יוצאת דופן.

נתראה,
"ועכשיו, הארי, בוא נצא אל הלילה, לחזר אחרי אותה פתיינית הפכפכה, ההרפתקה."
מתוך הספר "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם", מפי הדמות "אלבוס דמבלדור" }
2 תגובות
עוד פעם #2
05/05/2019 20:23
MadGirl
אזעקות, ביטחון, ישראל, כתיבה
רק היום בעירי נשמעו כ -14 אזעקות,
הם הפציצו בית ויש גם מכונית שספגה פגיעות קשות,
פצוע אנוש אחד וסך הכל 3 הרוגים,
מתי זה כבר ייגמר אלוהים?
יש בידינו את הכוח להשתיק אותם לתמיד
אבל מסכימה שזה לא יהיה מוסרי לחסל על ידי הדחף להכליל,
בדיוק כרגע עצרתי בכתיבה ולמרחב המוגן רצתי במהרה,
כן, עוד אזעקה צלצלה.
אני לא אחת שמפחדת, ולא נסה על נפשה,
אמנם בעירי האזעקות לא נשמעות בתדירות כזאת גבוהה,
אבל מספיק פעמים על מנת לעורר אצל חלק מהתושבים פאניקה
עוד לילה בממד, כמה נחמד.
הספרים מעסיקים,
בדיוק לפני חצי יום סיימתי את "אשמת הכוכבים"
הספר כל כך עצוב ובו זמנית מדהים.
עברתי ל13 סיבות,
אני מחפשת דרך להעסיק את עצמי בין כל המהומות.
כמובן שיש לי שיעורי בית,
אבל אני מעדיפה משהו שיתרום לי היבטים למחשבות השונות.
אני חוששת ליום העצמאות,
איני רוצה להימצא בבית למות ומשעמום.
הטלפון לא מפסיק לרטוט,
כל רגע הכיתה מחליטה לעדכן בחדשות הידועות.
טוב, אלך להתמקם בחדר, תישארו חזקים!
מקווה שאצלכם המצב לא מחריד...


1 תגובות
עוד פעם
05/05/2019 15:31
MadGirl
אזעקות, ביטחון, ישראל, כתיבה
התכוונתי לכתוב
רציתי לכתוב
הדלקתי את המחשב
הידיים נחו על המקלדת
האצבעות כבר החלו להתרוצץ בחיפזון
אבל אז, נשמע צלצול צורם
קול שכבר היה דחוק במגירה מאובקת במחשבותיי,
קול שלא שמעתי בארבע השנים האחרונות
פעם נוספת, הם מנסים להפגין את הכוח שאין להם
שמטתי את האזניות ורצתי בבהלה
כל משפחתי כבר התאספה 
לעזאזל, זו הייתה אזעקה
0 תגובות
אולי מחר
01/05/2019 21:54
MadGirl
טיול, בית ספר, חברים, רגשות
אני תשושה. אולי גם קצת שבוזה. לא רק הנפש עייפה אלא גם הגוף לא פעיל. נתפס לי כמעט כל שריר אפשרי אחרי שביליתי לילה בתוך שק שינה. היום באימון הצלחתי לשחרר את העורף ואת הכתף הימנית. בנוסף, גם הצלחתי להחליק ביום הראשון של המסע, על אבן מחוספסת ודוקרת. איה, נשאר לי סימן. בכללי, אני יכולה להגיד שמאוד נהניתי. תלוי באילו חלקים אני מעדיפה להתמקד. מצד אחד קשה לי לפתוח ולדבר על הטיול מהצד השני, כשאפתח לא אפסיק לחפור. היום אין לי כבר מספיק כוח כדי לפרט. אולי מחר. אבל אתם יודעים מה אומרים, תמונה אחת שווה אלף מילים.
תהנו :)
נתראה.

6 תגובות
אוף, אני לחוצה
28/04/2019 23:13
MadGirl
רגשות, טיול, בית ספר, חברות
וואו. אני פשוט לא עושה כלום עם עצמי. הייתי יכולה להאזין לשירים ולהירגע אבל נמאס לי לחרוש על הפלייליסט שלי, זה כבר יותר מידי. אני חוששת שמחר בנסיעה אשתעמם מהשירים ולכן אני מעדיפה לעת עתה לעשות הפסקה. זמן הנסיעה הוא 3 שעות. כבר כמעט הפסקתי לדאוג לגבי הרגשתי בטיול אלא יותר לדברים שאני עלולה לשכוח. רק כמעט. מחר אני צריכה להתעורר ב5:00. זה יהיה מייגע.
אני בלחץ שאשכח משהו מהותי. זה יהיה לא נחמד. 
את הכיתה שלנו פיצלו לשני חלקים. כל חלק נוסע ומצטרף לכיתה אחרת באוטובוס. שובצתי לכיתה בה נמצאת חברתי הטובה לשעבר. האמת, אני די מתגעגעת אליה. זה מביך, אבל מאוד קשה לחדש קשרים לפעמים יותר מאשר ליצור חדשים. לאחר שקשר נותק, די קשה להחיות אותו חזרה. אני ניסיתי, באמת שכן. ניסיתי לשמור על קשר אבל היא מאוד התחברה אל בנות מהכיתה שלה לעומת ניסיונות החיבור הכושלים שלי ולכן, יצא שאפילו הפסקנו לנופף זו לזו במסדרונות. לפעמים אני מנסה להגניב לה חיוך קטן. לראות איך היא תגיב. ספק אם היא מתעלמת, ספק אם היא חושבת שזה לא מכוון אליה. קשה לדבר, במיוחד אחרי שכבר ניסית. 
אני די בטוחה שאפילו לא אוכל לפגוש את מבטה באוטובוס אבל כבר די התרגלתי, עברתי הלאה. לרוב הזיכרונות צפים כשאני לבד, זה הגיוני. גם היא פגעה בי והאמת היא זאת שביקרה את ההתנהגות שלי ובמקום לנסות לפתור את העניינים כתבה שעדיף לנו לנתק את הקשר. כמובן שלאחר מכן היא התנצלה על התפרצות הזעם שלה אבל היא התנצלה לא כי היא פגעה בי, אלא על מנת לשמור על מצפונה נקי, אני מכירה אותה מספיק כדי לדעת כיצד סליחה אמיתית נשמעת מפיה.
בכל מקרה, מסתבר שזה כבר לא משנה. בדיוק אספתי את החולצות לטיול. כמובן שעוד פעם, מפילים הכל עלי. אתם מבינים, אני אחראית, יודעת לנהל ולארגן ולכן, מסתמכים על התכונות האלו ומחליטים לסנג'ר אותי. איכשהו, בדרך פלא, אף אחת מחמש הבנות שבקבוצה לא יכלה ללכת לשלוח את החולצות להדפה, ואיכשהו אני גם זאת שאספה את החולצות ביום ראשון ב22:00. אפילו תודה לא שמעתי. טוב זו כבר ציפייה די גדולה מכאלה בנות.
בסוף הוחלט שאני אהיה לבד באוהל. האוהל די גדול ומרווח כך שיהיה לי נוח. בכל מקרה נראה לי שאלך להתקלח ואז אקרא קצת. אוף אני לחוצה.

נתראה,
"אל תלך לפניי, כי אולי לא אצעד אחריך. אל תלך מאחוריי, כי אולי לא אדע להוביל. לך פשוט לצידי, והיה ידידי."

6 תגובות
רותחת מזעם
28/04/2019 13:32
MadGirl
חיים, רגשות, בית ספר
אני כועסת. אני רותחת מזעם. הבטן שלי מקרקרת אך הכעס שורף לי את התיאבון. חזרתי מבית הספר ומצב הרוח שלי התהפך כמו שחשבתי. כן, התיישבתי לידה והיא לא דיברה, היא לא הסתכלה לכיווני ישירות אבל לפעמים סובבה את ראשה למבט חטוף. דווקא הפעם, העניין הוא לא בה.
בעודי פוסעת לעבר מעבדת מחשבים בתנועות נינוחות וחינניות אני שומעת את המחנכת שלי קוראת בשמי. לרגע אחד חשבתי "אמממ מעולה! היא בטח תדבר איתי לגבי האוהלים ובשל מצבי הרגיש תסכים עם רצוני לשהות לבד באוהל שהוא שלי" אך לאחר זמן קצר היא קוראת בשם הילדה היחידה שחסר לה אוהל בכיתה. אותה הילדה תמיד מרכלת עליי ומסתובבת עם הבנות שפוגעות בי אז זה די לגיטימי שהיא תישן עם החברות "האמתיות" שלה ולא איתי. פרט לכך, כבר איבדתי אמון בילדים בכיתה. כל ילד שקשור לאנשים שאני לא מחבבת אני פוסלת. אחרי הכל, על פי החברים של האדם ניתן להעיד עליו. היא עצרה אותנו במורד המדרגות, בדרכנו למעבדה בעוד שכיתתנו מתקבצת סביבנו ומשמשת לנו קהל נהדר. איזה יופי. המחנכת פותחת ואומרת ללא כחל וסרק "את לבד נכון? ויש לך אוהל כן? שמתאים ל2? אז את והיא תהיו ביחד באוהל" בחלק הזה של המשפט פניי כבר האדימו והדמעות חנקו את גרוני. איך היא יכלה לעשות לי את זה? היא ידעה. היא ידעה!! היא בכוונה העמידה אותי במצב הזה שבו לא אוכל לסרב בפני כולם. היא ידעה שאני לא כזאת אכזרית. אבל אני נחושה ובעלת עמוד שדרה. ניסיתי להסביר לה בעדינות "אבל כבר אמרתי לך שאני מעדיפה להיות לבד באוהל, את יודעת למה" היא מתבוננת בי במבט מאופק ואטום שלא מעיד על שום סימנים של שמחת חיים "אין כזה דבר לבד. את לבד והיא בלי אוהל, שתיכן ביחד" הילדה לידי בכלל נראתה אובדת עצות. אני יודעת שגם היא לא רוצה להיות איתי בדיוק באותה המידה שאני לא רוצה להיות איתה. למה אני צריכה לסבול עם זה?? כבר השלמתי עם העובדה שאבלה את זמני בטיול לבד, עכשיו גם להוסיף לי ילדה שאני שונאת? חיפשתי את היועצת ולא מצאתי. היא יודעת על המצב והיא תוכל לעזור. אמא שלי תתקשר אליה בהמשך היום. מה שמרגיז אותי שהייתה שם כוונת זדון. לכולם תמיד יש. 
אני מנסה לשכוח מזה אבל הכעס גובר. היום יש לי אימון כדורשת, אוציא הכל על המגרש.
והיום בערב אארגן את כל הדברים לטיול. אולי אכתוב לכם על זה. אני עצובה, מתוסכלת, מרגישה נבגדת ויותר מכל כועסת. אבל, אחרי הכל אני חייבת להתמודד, זו הנקמה הכי מתוקה.
אני מאזינה לשיר כבר מרגישה יותר טוב :)

נתראה,
"הדרך לגיהנום מרוצפת בכוונות טובות." ~ סמואל ג'ונסון
6 תגובות
אין לי ברירה
27/04/2019 21:52
MadGirl
בית ספר, רגשות, לחץ, חיים, מחשבות
אני בלחץ. הלחץ שלי מלחיץ אותי. אני חוששת ממחר, ממה שעומד לקרות, איך ארגיש. טוב לי בבית, לפעמים אני יוצאת החוצה אפילו לבד, מטיילת, שואפת אוויר צח (חחחח בעיר שלי אין כזה דבר "אוויר צח" אבל תדמיינו לקטע), מצלמת תמונות חדשות. מהצד השני אין לי ברירה. אני שונאת את העובדה שאין לי ברירה.
קשה לי. מחר כשאתיישב על כיסאי בכיתה אצטרך להתבונן בילדה שאני שונאת, מתעבת, הילדה שאמנם הייתה חברתי הטובה ביותר וסיפקה לי מידע לגבי הריכולים עליי עד שהבנתי שזו לא חברה, היא אויבת. היא נהנית מזה. היא נהנית לראות את נשימתי נעצרת ואותי על סף דמעות, בעוד שהיא מאמינה בכך שהיא עושה מעשה טוב. האם זה הגיוני ולגיטימי שחבר שלך מספר לך דברים רעים ושמועות שאומרים עלייך, לפעמים בזמנו הפנוי הוא מצטרף לריכולים, ממשיך להסתובב עם אותם האהבלים ואפילו לא דואג לומר מילה טובה עלייך כשכולם מלכלכים עלייך. אני די בטוחה שזה לא חבר.
מחר כשאתיישב על כיסאי בכיתה אאלץ לשמוע את נשימתה, לראות את מבטה האטום ולהאזין לצחוקה הצורם והרועם כאשר היא מסתובבת עם אותן הבנות שריכלו עליי.
בחופש זה התפוצץ. קרה מקרה שמאוד הבליט את התנהגותה המוזרה. דפוס ההתנהגות שלה לא נורמלי ולא מתאים להגדרה של חברה. תמיד הגנתי עליה ולפעמים גם לא סיפרתי לה שירדו עליה כי ידעתי שזה יפגע בה אלא פשוט דאגתי להכניס חזק לאותם הילדים כך שיחשבו פעמיים לפני שיחליטו שוב לרכל עליה. ככה חברה אמיתית נוהגת.
אני די בלחץ מהטיול. כמובן שאני מצפה לגרוע ביותר. אבל יהיה בסדר, אני מרגישה שאם אדאג להיצמד לעצמי הכל יהיה בסדר.
מחר אתארגן. אולי אכתוב על מה שלקחתי.
מחר יש לי אימון כדורשת. אני מאוד נהנית להוציא את הכוח שלי על משהו מועיל וחיוני. למרות הזרועות הדקות שלי יש לי זריקות מאוד חזקות ומדויקות. אמנם אני בטאקוונדו אבל במהלך החופש האימונים פסקו.
בכל מקרה אני מקווה שהכל יסתדר.

שיר נחמד על מערכת החינוך

נתראה,
"לחץ נפשי נוצר מהרצון להיות 'שם' בעודך 'כאן'." ~ אקהרט טולה
2 תגובות
איך אפשר בכלל להשוות?
27/04/2019 00:12
MadGirl
רגשות, ספרים, חיים
המוזיקה רועשת אך נשמעת רק באוזניי. כן, אני מהאלה שיושבים בחדר עם אזניות ומתנהגים כאילו הם בעולם משלהם. זה כיף. אני אוהבת להאזין למוזיקה, בעיקר לפופ רגוע ולהפתעתי היא לא מסיחה את דעתי. אני נותרת חדה וממוקדת.
נחתי היום. היה יום יפה, אמנם הרוח הייתה מעט חזקה ונשאה איתה קרירות כמעט בלתי מורגשת אך, לפחות לפי הכתוב היו 27 מעלות. לא יצא לי לטייל בחוץ אבל השקפתי על הסביבה דרך החלון. יש לי חלון אחד גדול בחדר אשר ממקום על הקיר שמול דלת הכניסה לחדרי. אני מאוד אוהבת את הפינה הזו בחדרי מכיוון שבדיוק מתחת לחלון מונח הפוף שלי שעליו אני נוהגת לקרוא ספרים בעזרת התאורה הנהדרת שאור היום מספק לי.
היום סיימתי לקרוא ספר נוסף ואני גאה להכריז שבחופשה קראתי משהו כמו 6-7 ספרים ואכן, אני מרגישה סיפוק אדיר. כולם היו שווים את הקריאה ודאגו להשאיר לי טעם של עוד. בערך בשעה 15:00 בעודי רובצת על הפוף וספר מתח מונח בידי החלטתי לפנק את עצמי עם מספר משולשי אבטיח. זה אחד מהמתוקים הבודדים שאני אוכלת. טוב, אכלתי די הרבה אבל אני פשוט לא מצליחה להימנע מזה! זה כל כך מענג, אני מרגישה שקור מציף את כל גופי וסוג של רענון משונה ומיוחד, כלומר, אפשר להגיד שזה טעם של קיץ. אני מאוד אוהבת את הקיץ. ראשית, החופש. סוף כל סוף אחרי כל העבודה הקשה מגיע חופש ארוך. שנית, אני אוהבת להתרחץ בים. אני מהאנשים שמעדיפים את השעות שבהן החום מגיע לשיאו, אני טוענת שכך הכניסה למים, והפגישה הראשונית של עורי עם המים הרבה יותר מספקת ומהנה בשל הפערים בין הטמפרטורות.
לאחר שעתיים של קריאה סיימתי את הספר ופניתי לסרט. זה מתסכל אך בלתי נימנע. בכל פעם מחדש אני משתוקקת לראות האם דמיוני משקף את המציאות המוכרת לעיני אנשים רבים - הסרט. אני לא יכולה להעיד שהסרט היה גרוע אבל המון קטעים הושמטו, המון מחשבות, היסוסים, החלטות גורליות ובנוסף גם את התחושות שהרגשתי במהלך הקריאה לא הצלחתי לחוש במהלך הצפייה. בעזרת קריאה אני יכולה לבנות לעצמי עולם ולתאר כל פרט ופרט במוחי אך לפעמים, לצערי קיימים דברים שמגלים לי את גבולות דמיוני אז כיצד סרט יצליח להמחיש זאת אם אני לא? באחד מהספרים הרבים שקראתי מוזכרות מעין דמויות אלוהיות, מושלמות. כיצד אנחנו יכולים לדמיין ולחשוב על דבר שמעולם לא ראינו וחווינו? אז מדוע לסרטים יש זכות לקבוע זאת עבורי? ודרך אגב זה היה נורא, רחוק ממה שדמיינתי והדמויות גם היו הרבה פחות יפות וכריזמטיות מכפי שחשבתי. חבל לי על האנשים שלא זוכים להנות מחווית הקריאה בשל עצלנותם או בערותם מכיוון שהסרטים מותירים אותם מקובעים וחסרי ידע רחב. איני מתנגדת לצפייה בסרטים להפך, אני מאוד אוהבת לצפות בקומדיות אך אין ביכולתם של הסרטים להשתוות לספרים.
מה הספר הכי טוב שאתה קראת?

נתראה,
העולם נורא, איום, אכזר. חסר רחמים, אפל כמו חלום רע. הוא לא מקום מתאים לחיות בו. הספרים היו המקום היחיד שבו התקיימו רחמים, נחמה, שמחה ואהבה. הספרים אהבו את כל מי שפתח אותם והעניקו בטחון וידידות מבלי לתבוע דבר תמורתם. הספרים אינם נעלמים לעולם - גם לא כשהם זוכים ליחס גרוע. אהבה, אמת, יופי, חוכמה ונחמה לנוכח פני המוות.
מתוך הספר "לב של דיו" }

4 תגובות
זה לא עניין שולי
26/04/2019 00:19
MadGirl
חלומות, רגשות, חיים
לפעמים אני שמה לב לדברים מוזרים או פרטים שבעיניי אחרים יראו כשוליים אבל זה דווקא מאוד מעניין אותי, מושך ומסקרן. אני אוהבת לקבל מידע, לשאוב אותו לשתות אותו בשקיקה עד שארגיש שלא נותר עוד בראשי מקום למחשבות. שמתי לב לתופעה מוזרה שחוזרת על עצמה. 
זה התחיל כשסיימתי סדרת ספרים. הייתי הרוסה, שבורה והרגשתי שביזות לא מוצדקת. שלא תבינו אותי לא נכון, כמובן שהיה סוף נהדר אבל מה שמפריע לי זו העובדה שהגיע הסוף, תום ההרפתקה. לוקח לי זמן להתאושש מזה, בעיר כשמדובר בסיפור רומנטיקה. אני יודעת, זה נשמע מגוחך.
בכל מקרה, כשאני עצובה, מתוסכלת או שבוזה אני חושבת. אני תוהה, מהרהרת, מנסה לחפור ולרדת לשורש העניין ולהתעמק כמה שרק מתאפשר. אני מתמודדת עם כאלה מצבים בעזרת תכנון וניתוח המצב, איני מאפשרת לספונטניות להשתלט אלא חשוב לי לדעת כיצד אמשיך.
יש אנשים שאוהבים לחשוב במקלחת (האמת, זה מקום מעולה) אבל אני חושבת לפני השינה. כשאני שרועה על המיטה, תשושה מהיום שעבר, איני מניחה לעיניי להיעצם ולמוחי לנוח אלא, אני נותנת למחשבותיי לשוטט. מה שמעניין הוא שאני יכולה לעשות את זה רק כאשר אני שוכבת בצידה הימני של המיטה, ובצד זה לעולם לא אצליח להירדם בנחת, לעומת זאת, כאשר אני עייפה,אני מתגלגלת לצידה השמאלי של המיטה, עוצמת עיניים ומרגישה כאילו ראשי מתרוקן. יכול להיות שזה משהו פסיכולוגי אבל מאוד מעניינת אותי מה הסיבה.
אם כבר מדברים על לילה, מזמן לא חלמתי. אני לא בטוחה אם זה טוב או רע כי מעולם לא חוויתי חלום שהייתי מעדיפה להישאר בתוכו להפך, החלומות שהכי זכורים לנו אלו הם הסיוטים. ואת החלומות הטובים, הספקתי לשכוח ברגע שפקחתי את עיניי וחיפשתי עם ידי אחר משקפיי. למעשה, לפעמים אנו חושבים שחלומותינו נמשכים לאורך כל הלילה אבל האם ידעתם שבשינה אנחנו חולמים בערך כשלושה חלומות וכל אחד מהם בערך 5-7 שניות? אני לא מאמינה בכך שעלינו לאפשר לחלומות להוביל ולנתב את חיינו אבל יש האומרים כי החלומות הם עיבודו של המוח למצבים, ואירועים שעברנו בזמן האחרון. יש גם פרשנויות לחלומות. המון מוטיבים שעשוייםעלולים להופיע בחלומותינו מעידים על מספר דברים. אפשר לקרוא על זה באתרים.
דרך אגב, עדכון מצב לגבי הפוסט הקודם. הלכתי לספרית ואני מאוד מחבבת את התספורת החדשה שלי, האורך בעיניי מאוד מדוייק, כמו שאני אוהבת אבל, אני שונאת פן. מספיק שלשיער שלי אין המון נפח הוא גם מאודדד חלק והפן רק עיגל את קצוות שיערי אבל בכל מקרה אני עוד מעט הולכת להתקלח וזה יראה אחרת. 


מצאתי עוד תמונות ממש יפות שצילמתי אז אני אשייך לכם אחת פה:
נתראה,
"האנשים אינם מקדישים מחשבה למה שהם רואים בשעת ערנותם, אבל את מה שהם רואים בחלומותיהם הם הופכים במוחם שוב ושוב."
0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »